יש אנשים שלא נכנסים לחנות כשהם לא צריכים משהו ספציפי. אני מקנאה באנשים כאלה. אלו האנשים שיש להם ארונות מאורגנים, מינימליסטיים, שמכילים לא פחות ולא יותר ממה שהם באמת צריכים. הם יודעים מה יש להם, הם משתמשים במה שיש להם, וכשחסר - אז קונים.
אצלי, זה לא המצב.
אני קונה כי משעמם, אני קונה כי זול, אני קונה כי רבאק, צריך לקחת פסק זמן לנשמה אחרי יום עבודה/לימודים ארוך, והחנות בדרך הביתה. אני קונה כי אני נהנית מהחיפוש וכי זה מספק איזשהו צורך שעוד לא לגמרי שמתי עליו את האצבע. אולי זה הצורך לשים את עצמי במרכז. אולי זה הצורך לתת לעצמי פידבק חיובי. מה שבטוח - זה לא הצורך להתלבש. יש לי מספיק בגדים בארון להספיק לצבא ישועה (או בגירסתנו - לסניף ויצ"ו) בינוני.
אבל מה עושים כשהצורך הזה להתחדש ולקנות בא בד בבד עם תקציב מוגבל של סטודנטית במשרה חלקית? או. זה השלב שבו קניות הופכות למבצע "חפש את המטמון". מי שרוצה לקנות בזול, לא יכול להסתמך בדרך כלל על חנויות הקניון המרווחות והמצוידות בשלל מידות ומבחר גוונים. מי שרוצה לקנות בזול צריך להשקיע מאמץ וזמן בחיפושים - בין אם זה בחנויות יד שנייה (האופציה המועדפת עליי, לרוב), באאוטלטים, או באיביי ויתר האופציות המקוונות. כי אפשר לקנות סחורה זולה בזול, זה קל, אבל מי שמחפשת לקנות איכות בזול צריכה לעבוד קשה.
אם להגיד את האמת, אני נהנית מזה. יש מבחינתי יותר סיפוק במציאת הפריט האחד הממש שווה בחנות יד שנייה מלאה בג'אנק, מאשר בשליפה מהמדף של עוד אחת מ-20 חולצות מקופלות למשעי. יש בזה אתגר, ולכן המציאה מלווה גם בתחושת הישג. אני תוהה לפעמים, אם התקציב שלי היה פתאום מתנפח לכפול 5 מגודלו הנוכחי, האם הייתי זונחת את שלל חנויות היד שנייה והעודפים לטובת רביצה בסניף זארה/טופשופ הקרוב למקום מגוריי. לא בטוחה, אבל באופן תיאורטי נראה לי שלא. אני נהנית מהידיעה שקניתי בגד שיש לו היסטוריה, אני נהנית מהנינוח הוינטג'י, אני אוהבת את הרפרוף על מדפים שמכילים סחורה שלא חוזרת על עצמה לעולם.
התחלתי את הבלוג הזה בשביל לחלוק קצת מהמציאות והחוויות שלי בתור חובבת שופינג מוזל, גם אם, לפחות בשלב הראשוני, אין לי תכנון להעלות תמונות של עצמי. נראה איך יילך. התמדה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי... (-;
אצלי, זה לא המצב.
אני קונה כי משעמם, אני קונה כי זול, אני קונה כי רבאק, צריך לקחת פסק זמן לנשמה אחרי יום עבודה/לימודים ארוך, והחנות בדרך הביתה. אני קונה כי אני נהנית מהחיפוש וכי זה מספק איזשהו צורך שעוד לא לגמרי שמתי עליו את האצבע. אולי זה הצורך לשים את עצמי במרכז. אולי זה הצורך לתת לעצמי פידבק חיובי. מה שבטוח - זה לא הצורך להתלבש. יש לי מספיק בגדים בארון להספיק לצבא ישועה (או בגירסתנו - לסניף ויצ"ו) בינוני.
אבל מה עושים כשהצורך הזה להתחדש ולקנות בא בד בבד עם תקציב מוגבל של סטודנטית במשרה חלקית? או. זה השלב שבו קניות הופכות למבצע "חפש את המטמון". מי שרוצה לקנות בזול, לא יכול להסתמך בדרך כלל על חנויות הקניון המרווחות והמצוידות בשלל מידות ומבחר גוונים. מי שרוצה לקנות בזול צריך להשקיע מאמץ וזמן בחיפושים - בין אם זה בחנויות יד שנייה (האופציה המועדפת עליי, לרוב), באאוטלטים, או באיביי ויתר האופציות המקוונות. כי אפשר לקנות סחורה זולה בזול, זה קל, אבל מי שמחפשת לקנות איכות בזול צריכה לעבוד קשה.
אם להגיד את האמת, אני נהנית מזה. יש מבחינתי יותר סיפוק במציאת הפריט האחד הממש שווה בחנות יד שנייה מלאה בג'אנק, מאשר בשליפה מהמדף של עוד אחת מ-20 חולצות מקופלות למשעי. יש בזה אתגר, ולכן המציאה מלווה גם בתחושת הישג. אני תוהה לפעמים, אם התקציב שלי היה פתאום מתנפח לכפול 5 מגודלו הנוכחי, האם הייתי זונחת את שלל חנויות היד שנייה והעודפים לטובת רביצה בסניף זארה/טופשופ הקרוב למקום מגוריי. לא בטוחה, אבל באופן תיאורטי נראה לי שלא. אני נהנית מהידיעה שקניתי בגד שיש לו היסטוריה, אני נהנית מהנינוח הוינטג'י, אני אוהבת את הרפרוף על מדפים שמכילים סחורה שלא חוזרת על עצמה לעולם.
התחלתי את הבלוג הזה בשביל לחלוק קצת מהמציאות והחוויות שלי בתור חובבת שופינג מוזל, גם אם, לפחות בשלב הראשוני, אין לי תכנון להעלות תמונות של עצמי. נראה איך יילך. התמדה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי... (-;
