לא כתבתי פוסט חדש כבר יחסית הרבה זמן, ויש לזה כמה סיבות - לחץ בעבודה לקראת סוף השנה, ניסיון לחסוך קצת ולהתעסק פחות בשופינג אחרי הצטברות רכישות בחודשים האחרונים, אבל גם, ואולי בעיקר - תקופה מבאסת שכזו מבחינת המשקל. התלבטתי אם להקדיש לעניין הזה פוסט, בגלל שמדובר במשהו קצת פחות קליל וכיפי לכתיבה, ואני לא בטוחה שאני רוצה להפוך את הבלוג הזה ל"יומני היקר" ולחפור בו ממעמקי תפיסת הגוף הקלוקלת שלי. אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאולי דווקא התייחסות לעניין הזה היא בדיוק מה שאני צריכה כרגע, ובדיוק מה שיאפשר לי לסגור את הפינה הבעייתית הזו ולהמשיך הלאה.
אז קצת רקע - הייתי ילדה שמנמונת וגדלתי להיות נערה שמנה. אף פעם לא הגעתי לרמות של obesity, אבל לא אהבתי את הגוף שלי והעדפתי להתעלם ממנו ולהסתיר אותו. בגדים לא עניינו אותי, ללכת לקניות הייתה מטלה לא מהנה במיוחד ואמא שלי הייתה צריכה לגרור אותי לחנויות כדי לקנות לי ג'ינס או חולצה חדשה פעם בשנה. בתכלס, פשוט לא עניין אותי איך אני לבושה, מעבר לרמה בסיסית של מידה מתאימה. סבלתי מבליינד ספוט עצום בתחום האופנה. אני כבר לא כל כך זוכרת עד כמה הייתי מודעת לעניין הזה בזמנו, אבל לדעתי פשוט לא התעסקתי בזה ולא ראיתי בזה משהו שצריך לתפוס מקום משמעותי בחיים שלי.
בגלל שלא הרגשתי נשית או חתיכה בשום צורה שהיא, ובגלל שלא אהבתי או הרגשתי מחוברת לגוף שלי, דברים כמו חצאיות, שמלות, או כל פריט לבוש נשי, צבעוני או חשוף היה נראה לי לחלוטין לא מתאים עבורי. הלכתי עם ג'ינס, טי-שירטס וסוודרים, זהו פחות או יותר. ללבוש טייץ לשיעורי ספורט היה מביך מבחינתי, ולא הייתה לי גופיה אחת בארון כי הרעיון של לחשוף את הזרועות שלי היה פשוט בלתי נתפס. לא היה שום אלמנט של אופנתיות בדרך הלבוש שלי, והרגשתי בנוח רק כל עוד יכלתי להתעלם לחלוטין מההופעה החיצונית שלי.
המצב הזה לא השתנה באופן ניכר גם אחרי שסיימתי את התיכון - תקופת הצבא פשוט איפשרה לי לא לקנות בגדים במשך שנתיים ו"לחיות" במדים. אפילו במהלך התואר הראשון לא זכור לי שיפור ניכר מבחינת הלבוש שלי. התחלתי לקנות בעצמי את הבגדים שלי, מה שכן שיפר במידה מסוימת את מבחר הבגדים שהיו לי בארון, אבל עדיין נשארתי בתחום הבטוח והמשמים של ג'ינס וטי-שירט. מה שכן, במהלך התואר הראשון השלמתי ירידה של בערך 20 קילו במשקל, ובעקבותיה, לאט לאט, התחלתי ללמוד לאהוב את הגוף שלי ולקבל אותו. זה לקח לי הרבה זמן, גם אחרי הירידה במשקל, אבל בסוף הגעתי לשם.
במהלך השנים האחרונות, בתקופת התואר השני ואחריה, עסקתי באופן נמרץ ונלהב בהשלמת פערים - הארון שלי היה מאוד מאוד דל עד גיל 26 בערך, ואז הגיע התיאבון והעניין בבגדים והפך אותי לקניינית צמרת, ואפשר לומר לשופוהוליקית. התאווה לאוכל הוחלפה במידה לא מבוטלת בתאווה לבגדים, ופתאום היו לי בארון מגפיים, וסקיני ג'ינס, והמון חצאיות ושמלות וגופיות. כל הפריטים האלו שבעבר נראו לי פשוט לא רלוונטיים העניקו לי עכשיו חיזוקים להמשיך בדיאטה (או לשמור עליה), לאהוב את מה שאני רואה בראי, ולרצות להתלבש בדרך שתציג את הגוף שלי ולא תסתיר אותו.
הבעיה כאן, כמובן, היא ההתניה - אני אוהבת את הגוף שלי, אבל רק כשהוא במשקל שאני רוצה שהוא יהיה בו ורק כשהוא במידה שאני מרגישה בה טוב (36). כל עוד אני נשארת באזור הזה, אני נהנית לקנות ולהתלבש (אפילו שאני עדיין עובדת על התעוזה ועל היציאה מהקומפורט זון הסולידי שלי). אבל אם אני עולה, אפילו אם זו לא עליה מאוד מאוד דרמטית, מיד נעלם לי החשק להתלבש יפה ולהקדיש מחשבה ותכנון להופעה שלי. מיד אני חוזרת לאותה גישה מבאסת של "להתלבש בשביל לכסות" מגיל ההתבגרות.
וזה המצב שבו הייתי רוב החודש האחרון, מאז חנוכה ומשמניו הרבים. אמנם בתקופה הזו לא לגמרי הפסקתי לרכוש (מסתבר ששופוהוליקיות מפתחת עמידות עם הזמן), אבל המצב רוח והרצון להתעסק בבגדים ובצד הוויזואלי והאופנתי בהחלט ירד באופן ניכר. אני יודעת שברגע שאצליח לחזור לשמור על הדיאטה וארד טיפה במשקל, מיד המצב ישתנה, אבל אני שואלת את עצמי למה המשקל שלי משפיע באופן כל כך אקוטי על מצב הרוח ועל הדימוי העצמי? למה אני לא מצליחה לאהוב את הגוף שלי גם כשהוא לא במצבו האופטימלי?
כנראה שנדרשים חיים שלמים בשביל ללמוד לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו ולא רק בתנאים מסוימים.
אני אמשיך לעבוד על זה.
בינתיים, אסיים בשיר מקסים של Arctic Monkeys.
אז קצת רקע - הייתי ילדה שמנמונת וגדלתי להיות נערה שמנה. אף פעם לא הגעתי לרמות של obesity, אבל לא אהבתי את הגוף שלי והעדפתי להתעלם ממנו ולהסתיר אותו. בגדים לא עניינו אותי, ללכת לקניות הייתה מטלה לא מהנה במיוחד ואמא שלי הייתה צריכה לגרור אותי לחנויות כדי לקנות לי ג'ינס או חולצה חדשה פעם בשנה. בתכלס, פשוט לא עניין אותי איך אני לבושה, מעבר לרמה בסיסית של מידה מתאימה. סבלתי מבליינד ספוט עצום בתחום האופנה. אני כבר לא כל כך זוכרת עד כמה הייתי מודעת לעניין הזה בזמנו, אבל לדעתי פשוט לא התעסקתי בזה ולא ראיתי בזה משהו שצריך לתפוס מקום משמעותי בחיים שלי.
בגלל שלא הרגשתי נשית או חתיכה בשום צורה שהיא, ובגלל שלא אהבתי או הרגשתי מחוברת לגוף שלי, דברים כמו חצאיות, שמלות, או כל פריט לבוש נשי, צבעוני או חשוף היה נראה לי לחלוטין לא מתאים עבורי. הלכתי עם ג'ינס, טי-שירטס וסוודרים, זהו פחות או יותר. ללבוש טייץ לשיעורי ספורט היה מביך מבחינתי, ולא הייתה לי גופיה אחת בארון כי הרעיון של לחשוף את הזרועות שלי היה פשוט בלתי נתפס. לא היה שום אלמנט של אופנתיות בדרך הלבוש שלי, והרגשתי בנוח רק כל עוד יכלתי להתעלם לחלוטין מההופעה החיצונית שלי.
המצב הזה לא השתנה באופן ניכר גם אחרי שסיימתי את התיכון - תקופת הצבא פשוט איפשרה לי לא לקנות בגדים במשך שנתיים ו"לחיות" במדים. אפילו במהלך התואר הראשון לא זכור לי שיפור ניכר מבחינת הלבוש שלי. התחלתי לקנות בעצמי את הבגדים שלי, מה שכן שיפר במידה מסוימת את מבחר הבגדים שהיו לי בארון, אבל עדיין נשארתי בתחום הבטוח והמשמים של ג'ינס וטי-שירט. מה שכן, במהלך התואר הראשון השלמתי ירידה של בערך 20 קילו במשקל, ובעקבותיה, לאט לאט, התחלתי ללמוד לאהוב את הגוף שלי ולקבל אותו. זה לקח לי הרבה זמן, גם אחרי הירידה במשקל, אבל בסוף הגעתי לשם.
במהלך השנים האחרונות, בתקופת התואר השני ואחריה, עסקתי באופן נמרץ ונלהב בהשלמת פערים - הארון שלי היה מאוד מאוד דל עד גיל 26 בערך, ואז הגיע התיאבון והעניין בבגדים והפך אותי לקניינית צמרת, ואפשר לומר לשופוהוליקית. התאווה לאוכל הוחלפה במידה לא מבוטלת בתאווה לבגדים, ופתאום היו לי בארון מגפיים, וסקיני ג'ינס, והמון חצאיות ושמלות וגופיות. כל הפריטים האלו שבעבר נראו לי פשוט לא רלוונטיים העניקו לי עכשיו חיזוקים להמשיך בדיאטה (או לשמור עליה), לאהוב את מה שאני רואה בראי, ולרצות להתלבש בדרך שתציג את הגוף שלי ולא תסתיר אותו.
הבעיה כאן, כמובן, היא ההתניה - אני אוהבת את הגוף שלי, אבל רק כשהוא במשקל שאני רוצה שהוא יהיה בו ורק כשהוא במידה שאני מרגישה בה טוב (36). כל עוד אני נשארת באזור הזה, אני נהנית לקנות ולהתלבש (אפילו שאני עדיין עובדת על התעוזה ועל היציאה מהקומפורט זון הסולידי שלי). אבל אם אני עולה, אפילו אם זו לא עליה מאוד מאוד דרמטית, מיד נעלם לי החשק להתלבש יפה ולהקדיש מחשבה ותכנון להופעה שלי. מיד אני חוזרת לאותה גישה מבאסת של "להתלבש בשביל לכסות" מגיל ההתבגרות.
וזה המצב שבו הייתי רוב החודש האחרון, מאז חנוכה ומשמניו הרבים. אמנם בתקופה הזו לא לגמרי הפסקתי לרכוש (מסתבר ששופוהוליקיות מפתחת עמידות עם הזמן), אבל המצב רוח והרצון להתעסק בבגדים ובצד הוויזואלי והאופנתי בהחלט ירד באופן ניכר. אני יודעת שברגע שאצליח לחזור לשמור על הדיאטה וארד טיפה במשקל, מיד המצב ישתנה, אבל אני שואלת את עצמי למה המשקל שלי משפיע באופן כל כך אקוטי על מצב הרוח ועל הדימוי העצמי? למה אני לא מצליחה לאהוב את הגוף שלי גם כשהוא לא במצבו האופטימלי?
כנראה שנדרשים חיים שלמים בשביל ללמוד לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו ולא רק בתנאים מסוימים.
אני אמשיך לעבוד על זה.
בינתיים, אסיים בשיר מקסים של Arctic Monkeys.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה